ציון העובדות

“מה לתבן את הבר?” על הצורך לעקוב אחרי נתונים כלכליים. ועל הצורך הקריטי להתייחס ברצינות ולהפיק תועלת מנתונים אמינים, אבל גם להתייחס בבוז ולעג לבולשיט פלצני – גם אם זה האחרון נפלט ממוסד יוקרתי ומכובד.

אני מתכבד להודיע על “מוצר” חדש, ומקצה לו חלק נפרד וייחודי באתר שלי.

תת-האתר ייקרא “ציון העובדות” והמוצר הוא ניתוח שוטף של הנתונים המקרו-כלכליים של ישראל, המתפרסמים ע”י הלמ”ס, בנק ישראל,  משרד האוצר ועוד כמה גופים, רובם ממשלתיים וחלקם פרטיים.

לכאורה, מדובר בחומר שבלוני, סטנדרטי, יבש ומשעמם. ואין ספק שכך רוב בני האדם מתייחסים לנתונים כלכליים, פיננסיים וחברתיים. על כן אפשר כבר לומר מראש שהחומר אותו אפרסם במסגרת הזאת אינה מיועדת לקהל זה.

מאידך, כל מקבלי ההחלטות – החל מ’קברניטי המדינה’, דרך מנהלי פירמות גדולות, בינוניות וקטנות, וכלה מ’מנהלי’ משקי בית רגילים – זקוקים למידע, ובראש ובראשונה לנתונים, כבסיס ממנו ניתן לנתח, לשקול, לדון ולבסוף להכריע.

נכון שישנם אנשים – הנשיא הנוכחי של ארה”ב מהווה דוגמה בולטת לתופעה – שאינם נדרשים לבסיס כזה. הם מחליטים על ידי שליפות מהמותן, תוך התעלמות מנתונים ועובדות, במיוחד כאשר אלה עלולים להפריע להם מלעשות את מה ש’בא להם’.

אולם למי שכן מייחס חשיבות לנתונים, קיימת בעיה כפולה או משולשת:

  • לא כל הנתונים מתפרסמים בתקשורת, כולל התקשורת הכלכלית/ פיננסית.
  • ברוב המקרים, הדיווח התקשורתי הוא חלקי, וממוקד באותם נתונים המתאימים לכותרות – כלומר, ‘סקסיים’, קיצוניים ומוצאים מהקשרם.
  • לרוב, הדיווח הוא קצר ואינו מספק ניתוח של הנתונים, כולל מתן רקע, השוואה נאותה וסינון של עיקר מתפל.

חוג מצומצם של מקצוענים, המועסקים במשרדי הממשלה הכלכליים, בבנק ישראל, בבנקים ובמוסדות הפיננסיים הגדולים, וגם בכמה ארגוני-גג כלכליים, מבצעים את העבודה הדרושה כדי להפוך את זרם הנתונים הגולמיים לתמונה קוהרנטית. אבל גם התוצר שלהם מוגבל לחוג קוראים מצומצם, ורובו מנוסח בעגה מקצועית.

ולכן, המטרה הראשונה של המדור החדש הזה הוא להציג את המציאות הכלכלית המתהווה בצורה תמציתית ועדכנית עבור כל מי שמתעניין – כלומר, חוג הרבה יותר רחב.

המטרה השניה היא להציג פרשנות עצמאית של הנתונים, פרשנות שמבוססת על שני בסיסים. מצד אחד, נסיון וידע שצברתי על פני עשרות שנים של עבודה ועיבוד של נתוני המקרו הישראליים. מה שמאפשר לי להתביית על אותן סדרות של נתונים שהם באמת חשובים, ולא להסתפק בנתון הראשי שתופס כותרת,  אבל בפועל לא אומר כלום, או אפילו מטעה את הקורא.

מצד שני, אינני שבוי בתפיסות ובשיטות העבודה של העבר – וכשאני אומר “העבר”, כוונתי לעולם שהתקיים עד ינואר 2020. אחת הבעיות המרכזיות העומדות בפני האנליסט הכלכלי היום הוא שהרבה מהאקסיומות שהיו מקובלות עד לא מזמן, אינן מועילות עוד כדי להבין מה קורה. ולהיפך: בכדי כן להבין מה שקורה ולהתוות דרך קדימה, הכרחי לדעת מה באמת נמצא בתוך החומר הרשמי המתפרסם, וכיצד לפרש אותו נכון.

לצורך הבהרת הנקודות הקריטיות האלה, אציג שתי דוגמאות שיש בהן בכדי להאיר שני נושאים עקרוניים בניתוח הנתונים הכלכליים:

  • הנתונים הטובים ביותר הם כאלה שהם אבסולוטיים (כלומר, הם מודדים יחידות מוגדרות היטב, כגון בני אדם, מכוניות, טונות של תפו”א, וכדו’); אינם מתבססים על דגימות, סקירות או אומדנים; נמדדים בצורה גלויה שאינה מצריכה תיקונים בהמשך; ומתפרסמים בתדירות קבועה, תוך פרק זמן קצר מהתקופה אליה הם מתייחסים.

דוגמה מצוינת לנתונים מהסוג הזה הוא הפרסום החודשי של כניסות ויציאות של נוסעים אל וממדינת ישראל. הנתונים הללו נאספים על כל מי שיוצא או נכנס למדינה, על ידי מערכת ביקורת הגבולות.

הם מספקים כימות מדוייק של מספר הנוסעים בשני הכיוונים, בזמן אמת, ביחד עם המון פרטים חשובים לגבי כל נוסע – והסיכום החודשי מתפרסם לציבור בימים הראשונים של כל חודש לגבי החודש החולף – כלומר הם ‘טריים’  מאוד.

כתוצאה מכך, אנחנו יודעים לא רק כמה תיירים נכנסו בחודש מסויים או שנה נתונה, אלא גם את פילוגם לפי מין (לא במיוחד חשוב בהקשר הזה), גיל (די חשוב), ארץ מוצא (חשוב מאוד), מטרת הביקור (עוד יותר חשוב) ועוד.

המצב הנוכחי הוא, לדאבונינו, שכל התיירות מכל הסוגים נעצרה. אבל כאשר תתחיל ההתאוששות, מידע על הנכנסים לארץ בהתאם לפרמטרים האלה יהיה בעל ערך עצום לכל הגורמים בענף התיירות — והם יקבלו את המידע באופן שוטף, זמין, ברור ומעל לכל, אמין.

  • ניתן להבין בקלות, על בסיס הנ”ל, שהנתונים הגרועים ביותר הינם כאלה המבוססים על אומדנים או מדגמים, המקיפים אחוז קטן של ‘אוכלוסיית’ הנמדדים; המודדים מושג כללי או אמורפי; המתפרסמים באיחור רב ביחס לתקופה אליה הם מתייחסים; ומצריכים תיקונים והשלמות (‘רוויזיות’) המשנים באופן מהותי את התמונה שהאומדן הראשון צייר.

הדוגמה האולטימטיבית לסוג הנתון הזה הוא התמ”ג – התוצר המקומי הגולמי אשר מתיימר להקיף את כלל הפעילות במשק והשינוי בו אמור להציג האם פעילות זו התרחבה או התכווצה בתקופה הנידונה (רבעון, חצי-שנה או שנה). התוצאה המוצגת בתור “צמיחת המשק”, ועליה מתבססות ההחלטות המקרו-כלכליות הכבדות ביותר. ליתר דיוק, החלטות אלה מתבססות על תחזיות של השינוי העתידי הצפוי בתמ”ג – כלומר, על אומדנים של אומדנים.

נציין, כעובדת רקע, שרמת שביעות הרצון של כלכלנים מקצוענים בכל העולם מיעילותו של התמ”ג כמדד אמין של פעילות המשק, נמצאת בירידה כבר הרבה שנים – וביתר שאת, מאז המשבר של 2007-9.

אבל גם אם נעמיד פנים שהתמ”ג כן מהווה אינדיקטור אמין, הוא מתפרסם באיחור (כחודשיים וחצי לאחר תום הרבעון אליו הנתון החדש מתייחס) וגם אחרי זה הוא עובר סידרה של תיקונים במהלך החודשים הבאים – אשר לא פעם גורמים לכך שהנתון הסופי הוא שונה מאוד מזה המקורי. אולם בינתיים, התקבלו החלטות על בסיס “הנתונים” של האומדן המקורי, שהתבררו בהמשך כלא-נכונים ולכן כמטעים.

כל זה מתייחס למצב כאשר העולם עמד על תילו והכלכלה התנהגה בצורה ‘נורמלית’ – הוי אומר, השינויים בה היו הדרגתיים ורצופים. במצב כזה, גם מיתון ואפילו משבר התפתח בהדרגה והיה ניתן לעקוב אחר התגבשותו והתפתחותו דרך הפריזמה של נתונים כלכליים שוטפים, כולל אלו שמרכיבים את התמ”ג (כגון צריכה פרטית, השקעות, ועוד).

לא כך המצב עכשיו, כאשר כל הכלכלה נעצרה בבת אחת. יש לכך שתי משמעויות ברורות: ראשית, מדובר בהפרעה רבתית ב’מהלך העסקים’ – בקרע או בנתק ביחס לעבר, ולא בהתפתחות אורגנית. מה שקרה עכשיו לא אמור לקרות והתיאוריה הכלכלית מתקשה להתמודד מול מצבי קיצון כאלה.

שנית, חמור הרבה יותר, כל התחזיות של כל הגופים המכובדים ביותר מתבססות על ‘מודלים’, שבעצמם מבוססים על נתונים היסטוריים. ברגע שיש מצב חסר-תקדים, ההנחות עליהן מבוססות המודלים אינן רלבנטיות עוד. כתוצאה, התחזית של המודל אינה מועילה והיא עלולה דווקא להזיק – מפני שתהליך יצירת התחזית הופכת ל-garbage in, garbage out.

למרות זאת, הכלכלנים המכובדים, העובדים במכונים והמוסדות המכובדים, אינם יכולים להודות שאין להם מושג ירוק מה יהיה ולכל היותר הם יכולים להציע הערכות גסות מאוד. לא ולא. כדי להצדיק את קיומם, כבודם ומשכורותיהם, הם ממשיכים להוציא לאור תחזיות וניתוחים, שבמרכזם אומדנים לגבי צמיחת התמ”ג ברבעונים הבאים.

כדי להשוות הילה של רצינות, מקצוענות ומומחיות להבלים עליהם הן בנויות, התחזיות העכשוויות לגבי הצפוי בהמשך שנת 2020 ושנת 2021 ממשיכות לנקוב במספרים מדויקים עד לספרה אחת לאחר הנקודה העשרונית.

כלומר, במקום להגיד “כל מה שניתן לומר בשלב זה הוא שככל הנראה התמ”ג יתכווץ בלמעלה מ-5% השנה”, או “בשיעור של 6-9%”, או משהו דומה, התחזית תציג ירידה של, למשל,  5.4% או 6.3%, כאילו שיש בידי מחבריה לרדת לרזולוציה כזאת ולרמת דיוק כזה, במצב שבו ניחוש אינטליגנטי שהתגבש בשבוע שעבר כבר לא מחזיק מים היום.

וככל שהמוסד יותר מכובד ויותר יוקרתי, התקשורת המיינסטרימית מתייחסת אל דבריו ביותר הערצה. זה מסביר את ההתייחסות של רוב התקשורת הישראלית לתחזית שפרסם קרן המטבע הבינלאומי לקראת המפגש החצי-שנתי שלו – שיהיה ווירטואלי הפעם, לאור המצב.

מוסד סופר-מכובד זה מכין תחזית מעודכנת על הכלכלה העולמית, וגם על כל אזור וכל מדינה בנפרד. תהליך ההכנה עצמה – כתיבה, עריכה, הגהה, הפקה (אפילו אלקטרונית, לא בדפוס) דורש כמה שבועות, לפחות שבועיים-שלוש. בזמנים כתיקונם, אין לכך שום משמעות — אבל עכשיו, מה שנכתב לפני שבועיים, שהתבסס על הנחות שהיו תקפות (אולי) לפני שלוש שבועות, הוא מיושן, חסר-ערך ואף מטעה.

זאת ועוד. התחזית לכל מדינה בדו”ח הכללי חייבת להיות כפופה להנחות כלליות על הכלכלה העולמית. אין התייחסות למה שכל מדינה בודדת עשתה או לא עשתה – או מתכננת לעשות. לכן ההשוואה בין התחזית שקרן המטבע פרסמה ביחס למדינת ישראל (או לכל מדינה קטנה אחרת) אינה אלא נגזרת מהתחזית העולמית (שגם היא, כאמור, בולשיט מוחלט).

כאשר התקשורת הישראלית משווה את תחזית קרן המטבע לזו של בנק ישראל, היא חוטאת פעמיים – גם שהיא מתייחסת ברצינות לחומר של קרן המטבע, וגם לשהיא מעדיפה אותו על התחזית של בנק ישראל, הממוקד אך ורק במשק הישראלי, שלגביו בנק ישראל יודע הרבה יותר מקרן המטבע (עד כמה שידע זה שווה …).

סיכומו של דבר, המטרה שלי היא להתייחס לנתונים כלכליים, לנסות להבין אותם לעומק ולפרסם את המסקנות שלי בצורה ברורה ועניינית, תוך שימוש מינימלי בעגה מקצועית. וכל זאת בתקווה שיהיה בכך כלי עזר שיסייע  לגורמים עיסקיים לכלכל את צעדיהם בעידן המאתגר ביותר שמי מאתנו ראה בימי חייו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *