מוריניו ניצח

אמנם נכון, ספרד לא איכזבה – ואני שמח להודות ששגיתי כשמיהרתי ללגלג עליה אחרי ההפסד ההתחלתי לשוויץ. מאידך, היא הקבוצה הראשונה שהצליחה לזכות בגביע העולם לאחר שספגה הפסד באחד ממשחקי הבית. אבל זה לא הדבר המפריע לי בהקשר לזכיה שלה.

לעומתה, הולנד — שניצחה את כל ששת המשחקים שלה עד הגמר — לא יצרה רושם בשום שלב מהטורניר שלפנינו קבוצה גדולה. למרות רצף הנצחונות שלה, היה נדמה שהיא התגנבה אל תוך חצי הגמר ואז הפתיעה את ברזיל – או נהנתה ממשחק חלש במיוחד של הדרום-אמריקנים. בכל מקרה, אין בכלל מקום להשוות בין הקבוצה ההולנדית הנוכחית לזו של שנות השבעים, שהפסידה בשני גמרים רצופים (עם קרויף ב-1974, ובלעדיו ב-1978), וכנראה גם לא לקבוצה ההולנדית של סוף שנות השמונים.

לזכותן של שתי הקבוצות ייאמר שהן סיפקו גמר מרתק – משחק שלא ייזכר כגדול, אבל שהיה שקול ומלא מתח עד הסוף. בראיה כוללת, אפשר לומר שהשבוע האחרון של מונדיאל 2010 פיצה על השבוע הראשון החלש, המשעמם והרצוף אכזבות. עצם העובדה שכמעט אף אחד מהמשחקים בשלבי הנוק-אאוט לא נדרש להכרעה בפנדלים עשה טוב לטורניר.

אולם כל הנקודות החיוביות שאפשר לדלות מהמונדיאל מתגמדות מול התוצאה הסופית, שהיא ניצחון סוחף לחוזה מוריניו ושיטת המשחק שהוא מייצג. נכון שלמאמן של ספרד לא קוראים מוריניו, אלא ויסנטה דל בוסקה, וגם יש לו שפם, והוא טיפוס מצטנע ולא מכנה את עצמו “המיוחד”. אבל כל זה לא חשוב. רצף הנצחונות בהפרש של שער בודד, ובמיוחד ארבעת הנצחונות בשלבי הנוק-אאוט של 1-0 כל אחד, אומרים הכל.

הקבוצה הספרדית, למרות היותה נשענת על שחקני ברסלונה, שיחקה כדורגל של מוריניו וניצחה את הטורניר בזכות הההגנה הבלתי חדירה לה (יחד עם קצת מזל, כמובן) – לא בזכות ההתקפה הבלתי עצירה שלה. במשחק המכריע של הטורניר, ספרד חנקה את גרמניה ובכך גבר המשחק ההגנתי והזהיר על המשחק ההתקפי והפתוח.

זהו המסר היוצא מדרום-אפריקה לעולם, והוא מעצים את הלקחים של כמעט כל המונדיאלים ואליפויות אירופה מאז 1982. הקבוצה הזהירה והדפנסיבית מנצחת את הקבוצה הסוחפת וההתקפית, עד שמגיעים לרמה גרוטסקית ומזוויעה בדמות ניצחונו של יוון באירו 2004.

נשארת רק תקווה אחת. הקבוצה הספרדית מתפרקת עכשיו למרכיביה, מצד אחד מברסלונה ומצד שני מריאל מדריד. בינתיים, את הפיקוד בריאל תפס מוריניו בכבודו ובעצמו. לכן בהתמודדות בין שתי הקבוצות בעונה הבאה בליגה הספרדית ובליגת האלופות, תתחדש לא רק היריבות ההיסטורית אלא העימות בין שתי שיטות ובין שתי תפיסות עולם.

אמנם בעונה שעברה מוריניו (בדמות אינטר-מילאנו) גבר על ברסה, אבל יש עונות שברסה והכדורגל שלה מנצחת — אז אולי העונה הבאה תהיה כזאת והיא תמחק את ההישג המפוקפק של כדורגל-נוסח-מוריניו במונדיאל 2010.

סוף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *