ציון דרך משמעותי במדרון לאבדון

 

שלשום (יום א’, 25.1) התקיימו הבחירות הכלליות ביוון, שנכפו על המדינה בגלל חוסר יכולתו של ראש הממשלה (הקודם) להביא לבחירת הנשיא שהוא רצה בו. לאחר שלושה ניסיונות כושלים להשיג רוב בפרלמנט עבור מועמד הממשלה, החוקה היוונית כפתה את פיזור הפרלמנט ועריכתן של בחירות חדשות.

ראשית, נסקור את התוצאות, באמצעות הצגת העובדות החדשות מול הרקע של מדד הקיצוניות הפוליטית (PEI), כלי שפיתחתי כדי לעקוב אחרי — ולכמת את — רמת הקיצוניות באירופה כולה, ובכל מדינה בה.

ובכן, מפלגת שמאל קיצונית המכונה “סיריזה” (למעשה מדובר בראשי תיבות) זכתה בכ-42% מהקולות, ובזכות היותה המפלגה הגדולה ביותר קיבלה בונוס של 50 מושבים בפרלמנט. גם זה לא הספיק בשביל לזכות אותה ברוב מוחלט, אלא “רק” ב-149 מושבים מתוך 300, אבל חיש מהר מנהיג המפלגה, אלכסיס ציפראס, סגר עסקה עם עוד מפלגה חדשה וקיצונית — אמנם קיצונית ימנית, לפחות על הנייר — כדי להקים ממשלה. כל זה לקח מספר שעות ובמהלך היום הממשלה החדשה הוקמה, נשבעה אמונים ויצאה לדרך.

נ.ב. שימו לב — אפשר לערוך בחירות תוך שלושה שבועות ולהקים קואליציה בו ביום. זה לא יקרה אצלנו, אבל הרעיון של מתן מענק גדול של מושבים למפלגה הגדולה ביותר, כדי לסלול את דרכה להקמת ממשלה יציבה, בהחלט עשוי לעלות אצלנו ב-18 במרס. לאור הפלונטר שעומד להיווצר כאן, לא הייתי פוסל על הסף את הסיכוי שרעיון מסוג זה אף יאומץ.

תוצאות הבחירות, בקלפי ובהקמת הממשלה החדשה, מצביעות על תבוסה מוחלטת של המפלגות המרכזיות ששלטו לסירוגין ביוון מאז קריסת החונטה ב-1974. במקומן עלו מפלגות חדשות, קיצוניות, מימין ומשמאל, אשר מנהיגיהן צעירים ודינאמיים ובפיהם דרישה לשנות מן היסוד הן את הסגנון של הפוליטיקה הישנה והן את המדיניות המקובלת, בכל התחומים העיקריים בחיי המדינה.

אבל מעבר לכך, בחינת התוצאות של בחירות 2015 מול התוצאות של שני סיבובי הבחירות של 2012 חושפת כמה אספקטים מעניינים ביותר (ראו הגרף למטה):

  1. רמת הקיצוניות הכוללת: המדד עוסק במדידת קיצוניות, בלי הבחנה בין קיצוניות ימנית או שמאלית — מתוך הנחה שאין הבדל מהותי ביניהן. על בסיס זה, הבחירות של 2012 היו דרמטיות ביותר, מפני שבהן נרשמה פריצת דרך אדירה מצד המפלגות הקיצוניות — ובראשן, סיריזה — כך שרמת הקיצוניות הכללית זינקה פי 3, מרמה של 17% ליותר מ-50% (52% בבחירות הראשונות של 2012, ו-54% בבחירות השניות).

יצוין שמבחינה השוואתית, מדד קיצוניות של 17% מהווה כבר הוא רמה די גבוהה, שרק מדינות בודדות מגיעות אליה או עוברות אותה. רמה מעל 50% היא לחלוטין “מחוץ לסקאלה” ואין לה אח ורע בשום מדינה אירופאית בעלת משטר דמוקרטי.

  1. על רקע זה, יש לראות את העובדה שגם ב-2015 נשאר מדד הקיצוניות ברמה של מעל 50% — תוך ירידה מזערית לעומת הבחירות השניות של 2012 — כתופעה שלילית למדי. במקום לסגת ולהתברר כתופעה חולפת, הקיצוניות היוונית הולכת ומתבססת. למעשה, המדד מאשר את המסקנה דלעיל — שהפוליטיקה הישנה, על מפלגותיה ומנהיגיה, נרמסה ונזרקה לפח, ובמקומה שולטת בכיפה פוליטיקה חדשה.

נחמה קטנה מאוד ניתן להפיק מכך שכוחו של הימין הקיצוני ירד במקצת בבחירות האלה. ראשית, מפלגת “שחר מוזהב”, שהיא ניאו-נאצית מכל הבחינות, הפכה למפלגה השלישית בגודלה במדינה. שנית, כתוצאה מכך ולאור קריסת המרכז, הנאצים נמצאים עכשיו בעמדת המתנה, ואם גם ממשלה זו תיכשל ומצבה החברתי-כלכלי של יוון יתדרדר עוד, הם עשויים להיות המרוויחים מכישלון כזה.

  1. במצבים רגילים, לאחר שממשלה מסוימת סופגת תבוסה בבחירות נהוג לומר שמרכז המפה הפוליטית זז ימינה או שמאלה, בהתאם לזהות המנצחת והמנוצחת. אבל ביוון, כאשר מפלגת המרכז-שמאל “פאסוק” כמעט נמחקה, ומפלגת המרכז-ימין “דמוקרטים חדשים” הובסה, חייבים לומר שיש להחליף את המפה או לשרטט אותה מחדש. אנחנו לא יכולים לזהות שום נ.צ., הכל התבלבל לחלוטין.

וזו החשיבות של הבחירות האלה. עם כל הכאב — וגם הסימפטיה לסבל הארוך של העם היווני — יש להכיר בכך שבהקשר הרחב, יוון איננה חשובה כשלעצמה. אבל היא חשובה ביותר בתור חלוצה ו”מורה דרך”.

ביוון התחיל המשבר האירופי כאשר לאחר הבחירות של 2009 הודיעה ממשלה חדשה למטה האיחוד בבריסל שהיא גילתה שיוון בפשיטת רגל תקציבית ובקריסה פיננסית. מהלך זה פתח את תיבת הפנדורה ופוצץ את אגדת השגשוג והצמיחה בפריפריה האירופאית.

יוון הייתה החלוצה במו”מ עם ה”טרויקה” — האיחוד, הבנק המרכזי האירופי וקרן המטבע הבינלאומי — לקבלת חבילות סיוע.

יוון הייתה המדינה הראשונה שביצעה תספורת.

יוון הייתה המדינה הראשונה שעברה מיתון עמוק ושנות צנע ארוכות, בהן ספגה ירידה מסיבית בתמ”ג, ברמת החיים ולמעשה דורדרה אחורה כמה עשורים.

יוון הייתה המדינה הראשונה שהייתה מועמדת לצאת, או להיות מגורשת, מאיחוד המטבע (האירו) ומהאיחוד האירופי בכלל, למרות שהדבר בלתי אפשרי על הנייר.

עכשיו יוון הופכת למדינה הראשונה שבה הציבור הרחב, לאחר מחשבה ומתוך שיקול הדעת, מעלה את נס המרד מול בריסל, פרנקפורט וואשינגטון. העם היווני הודיע שהוא לא מוכן לסבול עוד גזירות, קיצוצים והשפלות.

אם המרד לא ידוכא, ואם ינוהל מו”מ עם ציפראס על תנאים משפורים ליוון, ילמדו כל המדינות האחרות — ובראשן ספרד ואיטליה הגדולות — שאין צורך לסבול ושבמשחק הפוקר מול ברלין ובריסל, יהיו אלו הגרמנים ופקידי האיחוד שימצמצו ראשונים. במקרה כזה, נראה התגברות של המפלגות הפופוליסטיות בכל רחבי אירופה, ותבוסות נוספות למפלגות ומנהיגי הממסד. (המקום הראשון שבו זה יבוא לידי ביטוי הוא בריטניה, בבחירות ב-7 למאי — אבל לזה עוד נתייחס בהמשך…)

מאידך, אם ינסו לדכא את המרד, אפילו במחיר של הוצאת יוון מהאירו, ייתכן מאוד שהמערכת הפיננסית הרעועה של אירופה לא תחזיק מעמד ומשבר יוון יתלקח למשבר כלל-אירופי, שיהיה חמור שבעתיים מזה של 2012-2010.

בכל מקרה, המשבר האירופאי עבר עכשיו כמעט לחלוטין לרמה הפוליטית, ואי אפשר לדבר עוד על צעדי רפורמה כלכליים-פיננסיים כאמצעים מספיקים על מנת לטפל בבעיות. לכן הרעיון שתגובת הבורסות משקפת משהו משמעותי, לכאן או לכאן, הוא מגוחך. אולי זה יפתיע כמה אנשים, אבל במצב שבו כל המערכת הפיננסית ממילא מעוותת ומפוברקת, המחירים בבורסה, התשואות על אג”ח ממשלתי ושערי המטבע אינם מסוגלים למדוד מאומה, ומהאותות היוצאות מהן לא ניתן ללמוד כלום.

 

One Comment

  1. לא ירדתי לסוף דעתך ?

    התנהלות נאו ליברלית קיצונית שגורמת להעברת עושר מסיבית לידי מיעוט זעיר
    תוך הורדת האחרים לדרגת צמיתים שלא ייהנו מתנאי חיים בסיסים (שניתן לקיים)
    זו מדיניות מתונה ?
    רק בגלל שמצליחים לגייס לה קונצנזוס מצד אנשים שאינם מבינים (עדיין) מה עושים להם
    ביוון, ככל הנראה הבינו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *