השלב הבא של המשבר האירופאי

הטוב, הרע והמכוער

 

נכנסנו לשלב הבא של המשבר האירופאי – המאבק בין ערכי הדמוקרטיה לבין עתיד המפעל האירופאי

 ההתפתחויות אתמול (ב‘), הן בתחום הפוליטי (באיטליה) והן בשווקים (באירופה ומסביב לעולם)היו לא רק דרמטיות ומרתקות, אלא גם חשובות מאוד. מה שדרוש הוא להבין מדוע הן כה חשובות.

 הסיפור האיטלקי הוא חשוב, לא בגלל ההשלכות המידיות שלו על השווקים – למרות שאלו בהחלט ראויות לציון ולניתוח – אלא בעיקר בגלל משמעותו הכללאירופאי וההשלכות של הבחירות באיטליה על המשבר האירופי הממושך ואפילו על עתיד האיחוד האירופי. מה שקרה באיטליה איננו רק שהציבור הרחב בחר – בפעם השלישית! – באדם שמבחינה עניינית אינו ראוי להיות מנהיג של מדינה, בוודאי לא של מדינה אירופאית. זוהי תופעה מדהימה כשלעצמה, ומי שמייחס אותה לשליטתו של ברלוסקוני בכלי תקשורת חשובים, כלומר סוג של העיתונות אשמה‘, מפספס – אולי בכוונה – את הנקודה החשובה.

 ברלוסקוני עצמו אינו אלא חלק מהסיפור האיטלקי. החלק הדרמטי יותר וכנראה החשוב יותר הוא זה של בפה גרילו ותנועת חמשת הכוכבים שבראשה הוא עומד. הוא והיא זכו בבית התחתון במספר מושבים לא פחות בהרבה מאלו של ברלוסקוני ובניבריתו מחד גיסא וברסאני ובניבריתו מאידך גיסא. המפלגה של מונטי, הטכנוקרט/ראש הממשלה היוצא, לא הגיעה ל-10% מהקולות.

 מה זה אומר? זה אומר, ברובד אחד, שהאיטלקים הצביעו בצורה הברורה ביותר נגד הפוליטיקה הישנהוהפוליטיקאים הרגילים, אבל גם ובאותה מידה, נגד מדיניות הצנע (ומה שנתפש בעיניהם כמדיניות הכניעה לגרמניה) שהוביל מונטי, ושברסאני (הקומוניסטלשעבר) אימץ, לפחות ברמה העקרונית. זאת ועוד, הם הצביעו לא רק נגד צנע‘ – עמדה שאפשר להבין – אלא גם נגד הרפורמות שמונטי קידם ושהאיחוד האירופי דורש מאיטליה. הם הצביעו נגד שינוי במבנה הכלכליחברתיפוליטי של איטליה, למרות העדויות המשכנעות שמבנה זה הוא בלתייציב, בתהליך קריסה, ואחראי במידה רבה לחוליים הרבים של איטליה.

זוהי תוצאה חמורה מאוד כשלעצמה, ודי בה כדי להסביר את התגובות הקשות של השווקים הפיננסיים, החל משווקי המניות, עליהם מדווחים בחדשות, וכלה בשווקי האגח והמטבע, החשובים הרבה יותר. לגבי כל אלה, מה שבאמת קשה להבין הוא את מידת האופוריה שהביאה לעליות משמעותיות לקראת ההצבעה, בעוד שאת עוצמת האכזבה, כאשר החלומות הוורודים של כל אלה שהאמינו שהבחירות יצמיחו את התוצאה הנכונה‘ (מבחינת הממסד) התנפצו, קל להבין.

 [במאמר מוסגר, החלק המרתק ביותר בסיפור הפוליטי האיטלקי, לפחות מזווית ישראלית, הן ההשוואות לכאורה – ואני מדגיש, לכאורה – שניתן לערוך בינינו לבינם. לכאורה, התמיכה בברלוסקוני דומה לתמיכה בביבי (כלומר, בלתירציונלית). בפה גרילו דומה ליאיר לפיד (ידוען הרוכב על גל מחאה). כללי המשחק המשונים שלהם, המחייבים תהליך הנמרח על פני שבועות וחודשים, דומה לריטואלים הנהוגים אצלנו. אבל כל ההשוואות מדומות. אצלנו, הציבור מוכן להתמודד עם שינויים עמוקים, עם רפורמות מהפכניות, עם וויתורים על הטבות קיימות עכשיו למען תיקון מערכות קורסות ובניית עתיד טוב יותר.ההבדל הבסיסי הזה מוצא לעצמו ביטוי בנתונים הכלכליים – ובעיקר החברתיים והדמוגרפיים – על פני עשור או דור שלם. ודי בזה לעת עתה.]

 ברובד העמוק יותר, כפי שציינו כמה פרשנים רציניים, מדובר בתוצאה הרתאסון לאיחוד האירופאי, מפני שמדובר בהתנגשות ישירה בין הדמוקרטיה לבין הצורך להגן על האירו והמערך החברתיפוליטי של האיחוד כולו. האיטלקים הצביעו, בבחירות חופשיות בהן השתתף אחוז גבוה מאוד של האוכלוסייה, נגד מה שהשכל הישר והראיה המפוכחת של האינטרסים שלהם עצמם היו מחייבים שיצביעו:

  • נגד מדיניות של ריסון פיסקלי (“צנע“), שתאפשר למדינה לעמוד בהתחייבויותיה הרבות והכבדות מאוד כלפי האזרחים.

  • נגד מדיניות של רפורמות, שבלעדיהן לא תיתכן צמיחה כלכלית.

  • נגד מונטי והממסד האירופאי, שבראשו עומד הנגיד דרגי (עוד איטלקי), שהתגייסו לבלום את המשבר שעמד לבלוע את איטליה, בשלהי 2011 (כשהממסד הדיח את ברלוסקוני) ובקיץ 2012, כאשר דרגי הבטיח שהבנק המרכזי יעשה הכל, whatever it takes,האמינו לי”.

אבלהתמיכה הזו מותנית בביצוע רפורמות, כלומר בשינוי השיטה האיטלקית, שאיננה מקובלת על גרמניה ואפילו לא על צרפת. מאחר והאיטלקים בחרו מרצונם החופשי נגד ההתניה הזאת, הם מזמינים בכך את חזרת המשבר הפיננסי, וגם קושרים את ידיו של הבנק המרכזי האירופי ומונעים ממנו לעזור להם.

עכשיו כולם מדברים על הפלונטר הפוליטי, ותוהים איך יוצאים ממנו. אם נחתוך לשורה התחתונה ונציג את הדברים בצורה חדה, האופציות הן

  1. שהאיטלקים יעשו מה שבא להם, גם אם זה יסכן את האיחוד המוניטרי ואפילו את האיחוד האירופי והחזון האירופי כולו.

  2. שהאיטלקים יתעשתו ויסכימו לשדד את המערכות שלהם בעצמם, לפני שאלה יקרסו.

  3. שהממסד האירופי, בהובלת גרמניה והבנק המרכזי, ובחסות משבר פיננסי גדול שיתחולל בקרוב, יבצע פוטש ברומא וישליט ממשלה שתעשה מה שהממסד רואה כטוב ומתאים לאיטליה.

כל זה קורה כאשר המשבר בקפריסין וההסדר למדינה (?!) ההיא עומדים על הפרק, כאשר המשבר הכללי באירופה עדיין מבעבע והכלכלה איננה מתאוששת, וכאשר לארהב, יפן וסין יש עניינים ובעיות המעסיקות כל אחת מהן.

מזל שאצלנו הכל כשורה והמצב הפוליטי והכלכלי ברור ומסודר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *