אירופה: האיום והאתגר

הטוב, הרע והמכוער

אירופה: האיום והאתגר

ותודה לשבדיה, שהחזירה את מדינת ישראל מהבידוד העצמי של יום כיפור למציאות המרה שעליה להתמודד עמה בשאר ימות השנה.

פוסט זה הוא הראשון בבלוג שעוסק נושא הרחב של ‘אירופה’, כלומר המכלול החברתי-דמוגרפי- כלכלי של ‘היבשת הישנה’, ולא רק בהיבטים הכלכליים-פיננסיים שלה. אבל זהו נושא שעליו אני כותב ומרצה מזה שש שנים, ואשר כתבות שהקדשתי לו במסגרת מגזין ‘ארץ אחרת’ ובמקומות אחרים מוצגות באתר.

בקרוב, אי”ה, אעלה לאתרים באנגלית ובעברית את החומרים הרבים שהכנתי במשך השנים האחרונות על המערכת הפוליטית האירופאית – ובכלל זאת את מדד הקיצוניות הפוליטית שפיתחתי כדי למדוד ולעקוב אחר רמת הקיצוניות בכל מדינה ובגושים השונים. המדד מיועד לאפשר כימות והערכה של האיום המתפתח על שלומן, עתידן ועצם קיומן של הקהילות היהודיות ברחבי אירופה.

נושא זה, של האיום על היהודים,  הפך לדבר ברור ומוסכם אשר, באיחור רב, תופס מקום — גם אם לא את מקומו הראוי, עדיין — בשיח הציבורי הישראלי. זו התקדמות גדולה לעומת המצב לפני 5-6 שנים, כאשר הצגת התרחיש של קריסת החיים היהודיים באירופה והתפתחות גל עלייה משם לישראל נתקלה בתגובות צוננות, ציניות  ועד עוינות, ותרחיש נחשב הזוי — וממילא גם מי שמציג אותו.

אבל גם היום, קיים סירוב כללי לקלוט שהאיום על יהודי אירופה הוא רק חלק מתהליך הרבה יותר רחב ולכן בעל משמעות ופוטנציאל מרחיק לכת עבור מדינת ישראל. מדובר בקריסת אירופה עצמה — ואני שמח לגלות שהיום אינני לבד בחשיבה הזאת או בניסיון להסביר אותה: נתן שרנסקי, שמבין דבר או שניים על תרבות אירופה, פרסם מאמר ארוך אך נפלא במגזין מוזאיק שמנתח את הנושא לעומק, ומומלץ ביותר לקריאה.

הסירוב של ישראלים כה רבים, וביניהם רוב האליטה, להודות במה שקורה באירופה נעוץ באקסיומה שישראל היא מדינה אירופאית, ונוסדה על ידי אירופאים במטרה ליצור ישות אירופאית באזור הזה, כאשר רובם המכריע של מוסדותיה ודפוסי החשיבה של המדינה ושל מוסדותיה הינם אירופאיים.

כל זה היה נחמד מאוד, אילו אותה אירופה שהמייסדים הכירו ושצאצאיהם מאמינים בה הייתה קיימת עדיין. אלא שהיא עברה מהעולם, ותוך שנות דור מהיום לא יישאר ממנה כמעט כלום. הסיבה הישירה לכך היא קריסתה הדמוגרפית של אירופה, אבל הסיבה האולטימטיבית, האחראית אולי גם להחלטה של אירופאים כה רבים שלא להביא ילדים לעולם, הינה בוודאי עמוקה יותר — וכל אחד יזהה אותה לפי תפיסתו.

כמו כן, הרעיון של Eurabia, שהמהגרים המוסלמים ישתלטו על אירופה, נשען על המגמות הדמוגרפיות, אבל קשה להאמין שיש כאן סיבה ומסובב מעבר לרמה הטכנית. התעלומה האמיתית היא מדוע האירופיים הרימו ידיים והחליטו להתקפל, מבחינה תרבותית ורעיונית.

וזה מה שעושה את שבדיה למקרה כל-כך מעניין. מדובר במדינה שלכל הדעות מצליחה, שהייתה ושעדיין נחשבת מודל לחיקוי בתחומים רבים, בעלת חברה הומוגנית ומגובשת. היא לא השתתפה בשתי מלחמות העולם, לא ככובשת ולא כנכבשת, לא נהרסה, ולא סבלה מבחינה פיזית או פסיכולוגית.

למרות יתרונות אלה, וגם למרות שהיא כבר הספיקה לראות מה קרה למרקם החברתי של מדינות דומות כגון דנמרק והולנד בעקבות הגירה מסיבית, שבדיה פתחה את עצמה להגירה ב-10-15 השנים האחרונות בהיקף חריג (יחסית לאוכלוסייתה) — הגירה שהינה ברובה מזרח-תיכונית.

מי שרוצה לבדוק את התוצאות צריך רק לתהות על קנקנה של העיר מאלמו, השוכנת בצפון המדינה. לא אפרט כאן אלא אסתפק בקביעה שמאלמו היא המיקרוקוסמוס של אירופה בכללותה, והעובדה שהקהילה היהודית הקטנה נרדפה ולמעשה נסחטה החוצה היא רק אספקט אחד, סממן חשוב לגבי עתידה הצפוי של אירופה, מעבר למשמעותה הספציפית בהקשר היהודי.

עכשיו שבדיה מובילה את המגמה האירופאית להכיר במדינה הפלסטינית (שבדרך?) ולנקוט בעמדה אנטי-ישראלית כללית. הקואליציה החדשה שצמחה מהבחירות שם עוד תעשה דברים הרבה יותר מרחיקי לכת, ויש לצפות שהממשלה הזאת תצעד בכיוון צעדי ניתוק הדרגתיים מול ישראל. אבל היא לא תהיה לבד, מפני שהכוחות הדוחפים את הממשלה החדשה בשטוקהולם פועלים גם בכל רחבי אירופה. [בהקשר זה, יש לעקוב מקרוב אחרי הפוליטיקה הבריטית, מפני שהבחירות שם במאי 2015 יהיו אירוע מרכזי באירופה בשנה הבאה — גם, אבל בוודאי לא רק, מהזווית הישראלית.]

ובכן, כבר בתחילת שנת תשע”ה התברר, כפי שיתברר פעם אחר פעם ובבהירות הולכת וגדלה, שאירופה הקלאסית איננה קיימת עוד, אלא בפרוספקטים של חברות הנסיעות. כלכלתה שרויה במשבר בלתי-הפיך והחברה האירופאית מתפוררת בפני עינינו. כחלק מתהליך זה, היהודים ייקלעו לצרה הולכת וגדלה, ורובם ייצאו, מי ברצון ומי באונס.

מעבר למהלכים טקטיים ונקודתיים, אין ביכולתה של מדינת ישראל לשנות מציאות זו. גם נסיגה לקווי 67 וחציית העיר ירושלים לא יועילו להחזיר את חינה בעיני מדינות אירופה. המשימה המרכזית, הגורפת והדחופה של מדינת ישראל, כלכלת ישראל ועם ישראל, בשנה הנוכחית ולאורך הרבה שנים קדימה, היא להיערך לצמצום הדרגתי של הקשרים עם אירופה בכל התחומים ולהתכונן למציאות פוסט-אירופאית.

השלב הראשון של היערכות זו היא להכיר במציאות האירופאית המכוערת — ולהפנים אותה.

One Comment

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *